מאמר פרובוקטיבי שכתבתי

מפעם לפעם יוצא לי לכתוב כתבות ומאמרים שמתפרסמים בכל מיני עיתונים ועלונים.

מטבע הדברים אני גם קורא מה שאחרים כותבים.

שמתי לב שהמוטיב של "לך לך אל הארץ אשר אראך" פעמים רבות חסר בשיח הציבורי, ואסביר.

קראתי כתבה של מישהי שכתבה מאמר לרווקים עד כמה הם צריכים להבין את מה שעובר על השדכנים…

הרווק או הרווקה הצעירים שהם בדרך כלל יהיו בגילאי 20-40 צריכים להתמלא הכלה והבנה לנפשם הרגישה של השדכניות בנות ה40-70…

נכון הוא שהשדכנים מתאמצים, נכון הוא שבמקרים רבים זה ללא שום כוונת תועלת בעולם הזה,

נכון הוא שצריכים ללמוד איך לכבד את המאמצים ואת הרצונות…

ועדיין-

האם זוהי הבשורה שעלינו לבשר לרווקים והרווקות, שעליהם להכיל את השדכנים?

אולי על השדכנים לקיים בעצמם 'לך לך' ולעשות מאמצים כדי שהרווקים יתחברו לקו שהם רוצים להוביל…

ומאמר אחר שקורא לרווקים ללמוד לקבל באהבה את המצב שלהם ולא להקדיש יותר מדי אנרגיה לשינוי המצב.

אנחנו מצווים לומר כל מה שעושה ד' לטובה הוא עושה.

כמובן שנסתרות דרכיו ועלילותיו ולא נדע במקרים רבים מהי הטובה שאותה ד' מייעד לנו, וזוהי אמת שאין בכוחי ואין ברצוני לחלוק עליה…

יחד עם זאת רציתי להציף כאן שתי תהיות שיש לי:

1. האם זוהי האמירה שהיה הכותב הנכבד גם אומר לחולה שמחפש רפואה? האם הכותב מתנגד לתנועה הנפשית של חיפוש פתרון לכאב?
2. האם זוהי האמירה שהיה הכותב הנכבד כותב למישהו שמתמודד עם התנהגות שגויה שיוצרת את מצבו, כדברי חז"ל: "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעוף ליבו"? כגון מישהו שמתמודד עם הפרעת אכילה, ממשיך לאכול ולאכול אע"פ שהוא יודע שזה מזיק עבורו… או משפחה שנקלעה לקשיים כלכליים בעקבות התנהלות שגויה של מספר שנים בהם ההוצאות היו גדולות מההכנסות בסכום ניכר, האם גם שם צריך פשוט לחכות לישועת ד'?

ומאמר אחר של הכלת רגשות

המאמר מאריך מאד אודות תחושות קשות שיש לרווקים ורווקות בדרכם. קנאה באותם שהצליחו, כעס על שדכנים שהציעו הצעות לא קשורות, בושה להיכנס לבית הכנסת בקהילות מסוימות שבהם אין מקום לרווקים…

ואני לא מתנגד לתהליך של הכלת רגשות, והוא כמובן חשוב מאד ומשמעותי להתקדמות של התהליך, וחשוב כדי לחולל שינוי ולהוריד את המעמסה הרגשית מההתמודדות, ועדיין חשוב להזכיר שאין בכך פתרון אמיתי.

ועוד סרטון עם רעיון "מעניין" ונפוץ

"האהבה מתה בגלל הגאווה", הים נקרע רק כאשר המים הגיעו עד נפש, לאף.

אומרים בעלי המוסר לדברי הסרטון, שאם היה מוריד קצת את האף היה מגיע יותר מהר.

במילים אחרות, סרטון זה מפנה את האצבע המאשימה על בעיית הרווקות לפגם במידות ובעיקר פגם במידת הגאווה…

וכמו כל הכללה, חשוב להזכיר שיש כמה וכמה תופעות נפוצות של רווקות מאוחרת, שבוודאי לא לגבי כולן מתחילה הכותרת הזו להתאים…

לדוגמה אם מישהי נפסלת שוב ושוב על ידי הבחורים בגלל מראה חיצוני שלה, זה מן הסתם לא שייך לגאווה, ואם היא שוב ושוב מגיעה למצב שלא מציעים לה הצעות, זה גם לא בטוח קשור לגאווה.

ויחד עם זאת, כיצד יש להתייחס למצב שבו היא בוחרת לפסול בחורים טובים, האם זוהי גאווה?

1. בוא נניח שזוהי גאווה- מה ניתן לעשות עם זה? ללמוד ספרי מוסר על מידת הענווה והגאווה? במילים אחרות, כיצד הניתוח המעמיק הזה עוזר באופן מעשי למי שבאמת רוצה פתרון ולא רק רוצה תוכחה וביקורת?
2. האם אנשים נשואים אכן יותר ענווים מאשר אנשים רווקים? כמעט מדי יום יוצא לי לדבר עם רווקים ורווקות רבים, ואני חייב לומר שאכן מי שיש לו מידת ענווה הרבה יותר קל לעזור לו להתחתן. הוא קשוב לדברים שאני אומר, מנסה ליישם ואיננו עסוק רק להוכיח לי עד כמה הוא מתנהג נכון וכמו שצריך (שזה עושה בעל הגאווה בדרך כלל…).
3. חז"ל אומרים שכאשר אוהבים יכולים להסתדר יחד על חוד של חרב, אבל כאשר לא אוהבים אז בית גדול ומרווח לא יספיק. והסיבה לכך היא שכאשר אנשים אוהבים אחד את השני הם יכולים להסתדר עם הרבה מאד חסרונות וקשיים. כאשר מישהו עושה עניין מכל מיני חסרונות קטנים וזניחים, אנחנו מבינים שאין שם מספיק אהבה. ויש הרבה סיבות לכך שאין מספיק אהבה, והעיקר הוא לחפש סיבה שיכולה לקדם מעשית..

רציתי לשתף אותך במקרה מעניין ששמעתי עליו ממש לאחרונה שיש בו דוגמה נהדרת שממחישה את כוונותיי בהתייחסות למאמרים:

לא מזמן שמעתי על ילדה שסבלה מכאבי גב קשים.

היא ביקשה מההורים שלה מספר פעמים לקבוע תור אצל רופא גב.

הרופא תיחקר אותה על ההרגלים שלה והתברר שבמיטה שלה היא נוהגת לישון מכווצת מכיוון שעל המיטה היא מניחה כל מיני חפצים שונים שלה.

מה היה קורה בשיטת הכלת הרגשות עם הכאב שלה?

היו ההורים שלה מקשיבים לכאב שלה, ומכילים אותה שזה באמת כואב והם מבינים אותה ונותנים לתחושותיה מקום, וכו' וכו'…

אם לא היו הולכים לרופא – היא הייתה ממשיכה לסבול שוב ושוב!

ברוך ד' שהרופא בחר לברר מה קורה ולא בחר בדרך (לעיתים נדמה שהיא האוטומט של חלק מהרופאים…) של תרופות וזריקות להקלת הכאב! וכך היא נושעה מהכאבים, וגם למדה עוד כמה למידות חשובות לחייה…

ומה היה קורה בדרך של ללמוד להתמודד עם מה שיש ולקבל באהבה?

אותה ילדה הייתה ממשיכה לסבול מהכאבים, והייתה עושה לעצמה שיעור מוסר מדי יום… אני לא משוכנע שזה נכון לומר במקרה שלה שמדובר בייסורים מאת ד'… זוהי שאלה פילוסופית מעניינת…

ואולי היא הייתה צריכה ללמוד להתנהג יפה אל הרופא?

זוכרים את המאמר שהזכרנו בהתחלה? הרווקים צריכים להתייחס יפה לשדכנים…

הרופא המסכן, הילדה צריכה ללמוד כיצד להתייחס אליו…

והאם היה אפשר להאשים אותה בגאווה שגורמת לכך שהיא 'עושה עניין' מכאב גב וחושבת שמגיע לה להיות בריאה עם גב בריא?

"האם כל אחד יכול להתאים לכל אחת?"

במילים אחרות יש כאן שאלה- איך אפשר להתאים בין איש לאישה?

האם זה כישרון אנושי רגיל כמו שאר הכשרונות?

המהר"ל מפראג מפרש שממש לא.

יש מדרש מפורסם בבראשית רבה (פרשה ס"ח):
רבי יהודה בר סימון פתח: (תהלים ס"ח) "אלהים מושיב יחידים ביתה."
מטרונה שאלה את ר´ יוסי בר חלפתא.
אמרה לו: לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו?
אמר לה: לששת ימים, כדכתיב (שמות כ): "כי ששת ימים עשה ה´את השמים ואת הארץ."
אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו?
אמר לה: הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני, לפלוני.
אמרה לו: ודא הוא אומנתיה?! אף אני יכולה לעשות כן! כמה עבדים, כמה שפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזווגן.
אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא, כקריעת ים סוף.
הלך לו ר´ יוסי בר חלפתא.
מה עשתה?
נטלה אלף עבדים ואלף שפחות, והעמידה אותן שורות שורות…"

כולם מכירים את הסוף שהם יצאו משם חבולים ופצועים.

המהר"ל מסביר שאין זה מקרה שכך היה אלא שזה מעשה שהוא רק על ידי הקדוש ברוך הוא ההתאמה של אדם אחד לחבירו.

והתשובה לשאלה הזו היא שמי שהקב"ה מייעד אחד לשני הוא נועד ומי שהקדוש ברוך הוא לא מייעד לא נועד.

כמובן השאלה הגדולה עבורנו היא כיצד נדע מי נועד למי, ואנחנו צריכים להשתמש בכלים המוגבלים שיש לנו וספק גדול אם יש בכוחנו למצוא נוסחה כלשהי שיכולה להכריע בשאלה קשה זו…

 

 

נשמח לשמוע את דעתכם!

נשמח לשמוע את דעתכם!